פסק-דין בתיק ע"ש 5040/06

1.       לפני ערעור על פסק דינה של וועדת המשמעת לפי סעיף 24 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ד"ר ע' מודריק, עו"ד ניניו, מר ק' רבין), בתיקי ע"ש 1289/05 וע"ש 1288/05 מיום 2.4.06 (להלן: וועדת המשמעת). וועדת המשמעת הרשיעה את שני המשיבים על יסוד הודאתם, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 25 לחוק חוקרים פרטיים, וגזרה על המשיב 1 פסילה למשך שש שנים ועל המשיב 2 פסילה לחמש שנים. על פי גזר הדין, תקופת הפסילה תימנה מן היום שבו לא חודש רישיון החוקר פרטי של המשיבים (לגבי משיב 1 מינואר 2001, לגבי משיב 2 מינואר 2002).

2.       ההליך המשמעתי נוהל לאחר שקוים הליך פלילי, שבגדרו נדונו שניהם, לאחר הסדר טיעון לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על תנאי ולקנסות בסך 20,000 ש"ח למשיב 1 ו-15,000 ש"ח למשיב 2. כתב האישום בהליך הפלילי ייחס למשיבים עבירות של פגיעה בפרטיות, חדירה לעומק מחשב כדי לעבור עבירה ושימוש שלא כדין במאגר מידע. גזר הדין בהליך הפלילי ניתן ביום 15.7.04, ועליו לא הוגש ערעור.

על פי עובדות הכרעת הדין, קיבל משיב 1 מעובדי ציבור שונים מידע מוגן כדלקמן: עשרות פלטי מחשב מתוך מאגר המידע של חברת בזק; כעשר ידיעות מתוך מאגר המידע של מינהל מקרקעי ישראל; עשרות ידיעות מתוך מאגר המידע של משרד הפנים; ידיעות שונות מתוך מאגר המידע של נציבות מס הכנסה. על פי הכרעת הדין, קיבל המשיב 2 מעובדי ציבור שונים עשרות ידיעות מתוך מאגר המידע של נציבות מס הכנסה, ומכר את הידיעות למשיב 1 ולאדם אחר.

3.       בערעור שלפני נטען כי שגתה הוועדה בכך שלא נתנה משקל מספק לצורך הציבורי להגן על פרטיותם של אזרחים מפני פולשים, וכי בתחום זה נדרשת החמרה ממשית ברמת הענישה. עוד נטען בערעור כי שגתה הוועדה בכך שלא נתנה משקל מספק לנפיצותן של העבירות בהן הורשעו המשיבים ולפיתוי הרב שבביצוען. לשיטת המערערת, בשל הנפיצות והפיתוי היה על הוועדה לתת משקל גבוה יותר לרכיב ההרתעה, על מנת שידע כל חוקר פרטי כי הפרת החוק ופגיעה בפרטיותו של מושא החקירה מעבר למותר בחוק נושאת תג מחיר של אבדן הרישיון, בין לצמיתות ובין לשנים רבות. כן טוענת המערערת כי שגתה הוועדה בכך שגזרה עונש פסילה אשר כמעט כולו נמנה מתקופה קודמת ורק חודשים ספורים נותרו ממנו. המערערת מוסיפה כי הוועדה טעתה במתן משקל רב מדי לנסיבותיהם האישיות של המשיבים, ומטעימה כי כל העוסקים בחקירות פרטיות הם אנשים מן הישוב וכולם עלולים להינזק כלכלית מפסילת רישיונם. כן שגתה הוועדה, לשיטת המערערת, בכך שייחסה משקל גבוה מדי לחלוף הזמן בין ביצוע העבירות ובין הדיון בקובלנה. העבירות התבצעו בשנים 1999-2000, כתב האישום המקורי הוגש בשנת 2001, ולדברי המערערת המשיבים הם שבחרו לנהל את ההליך. חלק מן המעורבים בפרשה בחרו להודות בכתב האישום לאחר הגשתו ולא להמתין להפרדת הדיון, ובכך חסכו לעצמם ולמערכת את התמשכות ההליכים.

4.       יש לציין כי גזר הדין בתיק הפלילי ביטא הסדר טיעון, לפיו המשיבים הודו בכתב האישום המתוקן, ובאשר לעונש הוסכם כי יוטל על אחד מהנאשמים מאסר לתקופה של שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, וכן קנס שגבולותיו הוגדרו בין 12,500 ל-30,000 ש"ח למשיב 1 וקנס בין 10,000 ל-20,000 ש"ח למשיב 2.

5.       בחינת החלטת הוועדה מעלה כי היא בחנה את השיקולים הנדרשים, ואף עמדה על חומרת המעשים. הוועדה ציינה "ענייננו עוסק בהפרת חוק גלויה ומובהקת הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית. הפרת חוק כזאת המשקפת חריגה חמורה מגבולות המותר במסגרת תפקידו של חוקר פרטי היא בוודאי התנהגות שאינה הולמת, הפועלת בליבת המקצוע". מנגד התחשבה הוועדה, כפי שמקובל, בשיקולים לקולא באומרה: "עם זאת, איננו סבורים שמדובר בהעדר נאותות שהיא חסרת תקנה. עובדה היא שהנאשמים מכירים בחטאם, מיצירים עליו ומוכנים להבטיח כי כשיחזרו לתפקד כחוקרים פרטיים ינקטו את מידת הזהירות הדרושה. גם מבחינת ההרתעה הכללית (שנוכח התיאור שהשמענו היא בוודאי נחוצה ביותר), עשוי עונש פסילה לתקופה קצובה משמעותית להיות מספיק".

          הוועדה שקלה גם את הנסיבות האישיות ואת עינויי הדין שהנאשמים סבלו מהם, והגיעה לכלל מסקנה שהעונש הראוי הוא פסילתם מלשמש כחוקרים פרטיים ולהחזיק משרד לחקירות פרטיות למשך מספר שנים.

6.       החלטת הוועדה מנומקת ושקולה, ולא מצאתי מקום להתערב בה. העונש שאומץ על ידי הוועדה אינו מקל ראש בחומרת המעשים. גם העובדה שתקופת העונש מחושבת רטרואקטיבית, דהיינו ממועד שלילת הרישיון, אינה מלמדת אחרת. ככלות הכל, בתקופה זו נשללה מהמשיבים היכולת לעבוד במקצועם. חמש ושש שנים הן חמש ושש שנים של פסילה, בין שהן נמנות ממועד גזר הדין ובין שהן נמנות מתקופת הפסילה בעבר. כך או כך, מדובר בתקופה ממושכת ומכבידה של פגיעה בחופש העיסוק וביכולת להתפרנס.

          אוסיף כי, ב"כ המשיב 2 הפנה לכך שבערעור אחר על גזר דין של וועדת המשמעת לפי חוק חוקרים פרטיים, ע"ש (י-ם) 1088/02, שלמה ולדמן נ' פרקליטות מחוז המרכז, מצא כב' שופט עדיאל, תוך סקירת רמת הענישה בדין המשמעתי של רופאים, פסיכולוגים ועורכי דין, כי עונש של שש שנות שלילת רישיון שהוטל על המערער במקרה שלפניו "נמצא ברף היותר גבוה של עבירות משמעת חמורות הפוגעות בליבה של האתיקה המקצועית" (סעיף 20 לפסק הדין).

          אוסיף כי, אין בידי לקבל את הטענה כי המשיבים גרמו למשיכת זמן. ההליך הפלילי שהוגש נגדם הסתבך בשל צירוף כל המעורבים בפרשה לכתב אישום אחד, ובסופו של דבר, משהופרד הדיון, הודו המשיבים במיוחס להם הן בתיק הפלילי והן לפני וועדת המשמעת.

          בסיום הדברים אני רואה לנכון להעיר כי, מידת החומרה המפליגה שהמערערת סבורה שהיה על הוועדה לאמץ לא איפיינה את עמדתה בהליך הפלילי הרגיל, שהסתיים בהסדר הטיעון שצוין לעיל.

7.       בנסיבות אלו, לא ראיתי לנכון להתערב במסקנות הוועדה, שבאו לאחר ניתוח מפורט ומשכנע.

          הערעור נדחה.

ניתן היום ז' באב, תשס"ו (1 באוגוסט 2006).

פסק הדין יישלח לצדדים.                                                                            

הקלדה: נעמי ביטון התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: